על המצבה שלי תרשמו

הסיפור מוקדש באהבה לתרצה מרמלשטיין, דמות פיקטיבית לחלוטין שלמדתי להכיר ולהעריך.

תרצה מרמלשטיין היתה אשת חסד אמיתית. תמיד עוזרת, תמיד נכונה להתגייס לכל נדכה ושפל רוח, ביטא הרב בטון נחרץ.

אלה אמנם לא היו בדיוק המילים שהיא היתה בוחרת בהם, הרגיש לה קצת מליצי מדי, אבל זו אכן רוח הדברים שהיא ציפתה לו. היא היתה די מרוצה.

קצת התאכזבה מהילדים, כרגיל, אבל למה אפשר לצפות כשהיא לא היתה שם לכתוב עבורם את ההספדים. אילו לא חשבה שזו תיחשב הגזמה פראית מצידה כבר היתה מספיקה לשבת לכתוב בשמם עוד לפני הפטירה. אבל ככה זה, חשבה, כשמשאירים לאחרים קצוות פרומים לטפל בהם.

כל כך שמחה שבעניין המצבה היא היתה כל כך ברורה. כל פעם שהם הלכו ללוויה בבית הקברות של העיר היא נחרדה מחוסר הטעם שקרובי הנפטרים היו מפגינים לאחר מות יקיריהם. מצבות מצועצעות, כתובות זהב, ואפילו מדי פעם דיוקן של הנפטר חקוק באבן. מכוער וסר- טעם, פסקה לעצמה וגם ליוחאי שצעד בסמוך אליה.

העניין עם יוחאי שגם הוא נוטה לטעות בכל מה שקשור לטעם טוב. בכל הקשור לעיצוב הבית היא לא נתנה לו להכניס לא יד ולא רגל, מלבד נוכחותו הפיזית בחנויות העיצוב על מנת לעזור לה לסחוב את מה שבחרה.

אבל הוא איש טוב, הזכירה לעצמה בחיוך, למרות שאין לו שום טעם בכלל. בינה לבינה חשדה שגם הבחירה שלו בה, העידה על היותה היא עצמה פריט חסר טעם. אבל הוא בחר בה והיה אדם טוב וכנראה לא יצליח להחזיק מעמד יומיים בלעדיה. 

האמת היא שהיא דאגה לו מאד. כל עוד היתה מסוגלת לעמוד על הרגליים הקפידה לבשל ולהקפיא כל מה שהיתה יכולה, שיהיה לו מה לאכול אחרי. עברה על הניירת שלהם, עשתה סדר כמיטב יכולתה, תייקה ורשמה בכתב ברור על כל דבר מה הולך לאן. אפילו הכינה לו לוח עד עם תאריכי יום ההולדת של כל הילדים והנכדים, שלא יפספס, והספיקה להכין מתנות לכל אחד לפחות שיהיה להם משהו בשנה הראשונה. 

היא לא רצתה שיהיה להם קשה מדי, בשנה הראשונה. כלומר- לא קשה מדי אבל בהחלט גם לא קל מדי, כך שלאחר התלבטות החליטה שלא להזמין להם מראש חופשה משפחתית ולתכנן אותה לפרטי פרטים כפי שהיתה מארגנת עבורם כל שנה. אם לא תהיה חופשה משפחתית בשנת האבל זה סביר ואפילו הגיוני, החליטה. אם כי להכין עבורם חופשה בהפתעה שהיא עצמה לא תהיה בה- וואו, זה היה יכול להיות מרשים. אבל גם ככה כוחותיה כבר לא עמדו לה והיא נאלצה לוותר והסתפקה ברשימה מפורטת של כל המקומות המתאימים לחופשה, תוך ציון המחירים, היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם, והשאירה אותה ליוחאי בכיס החולצה האהובה עליו שהוא בודאי יחזור ללבוש מיד אחרי השבעה.

ובכן המצבה. אם היא הולכת להיות תקועה תחתיה בנצח השנים הבאות, רצוי מאד שזו תהיה מצבה שהיא תרגיש איתה בנוח. משהו שיסכם בצורה קלה, קולעת, מי היא היתה ומה היא עשתה. היא הקדישה את שעות הכימותרפיה למחשבות בעניין. היה קשה מאד לסכם את כל הווייתה במילים ספורות, אבל ההתעסקות בעניין זיקקה את ההתבוננות שלה על החיים שעוד נותרו לה לכדי אמנות. 

בשום פנים ואופן לא ציטוט של 'אשת חיל', היה לה ברור. 'אשת חיל', עם כל הכבוד, כבר הפך למטבע לשון שחוקה וחסרת ייחוד. זה למשל משהו שיוחאי היה בוחר, חד משמעית. הוא מקסים באמת ואבא למופת אבל אין לו טיפת מעוף בכל מה שקשור לביטוי עצמי ויצירתיות. בכל שנות נישואיהם הוא נהג לקנות לה מתנות לחגים ולימי ההולדת, ולכל אחד ואחד מהם צירף פתק: 'לתרצה היקרה, מזל טוב/ חג שמח, מאת בעלך האוהב יוחאי'. בשנים הראשונות הוא היה מוסיף פזמון של שיר או ציטוט של ביאליק, אבל היא עיקמה את האף, הפריע לה שהוא לוקח מילים של מישהו אחר, והוא השתדל לכתוב משהו מהלב. התברר שבלי הציטוט היה לו עוד פחות מה לומר. לא נורא, הוא באמת היה בן זוג נאמן וטוב כל השנים.

אז לא אשת חיל, ממש לא.

אם ורעיה? היא בילתה את חודשי הטיפול הארוכים והקשים, כשהיתה מסוגלת לחשוב על משהו אחר מלבד הכאב, במחשבות על האמהות שלה. היא היתה אמא טובה, בסך הכל. דאגה לילדים לכל מחסורם, ממש לכל פרט. השתדלה לנחש מראש את הצרכים שלהם, לדבר עם המורים, לעשות שיעורי בית, להאכיל, להלביש. הילדים שלה תמיד היו לבושים טיפ- טופ. תמיד התיק מסודר ומאורגן, עפרונות מחודדים, אוכל משביע ומושקע. אחרי מחשבה היא הרגישה שכן, אם ורעיה מסורה. בהחלט.

מה עוד?

מחנכת בחסד. זה קצת נמלץ, אם כי נכון. אולי יומרני מדי. אבל הרי זה לא היא מכינה את המצבה, אלא קרוביה. הם יכולים בהחלט להתבטא כך, זה לגמרי מובן. הרי השקיעה כל כך בתלמידיה... דורות של תלמידים שעברו בכיתתה ואחר כך גדלו לתפארת המדינה. ניהלה בית ספר גדול ביד רמה, זכתה בפרס החינוך מספר פעמים. מוסד נושא דגל, מצטיין מחוזי, גאוות העיר. אז אדרבה, 'מחנכת' זו הרי צניעות מופלגת, אפילו מוגזמת.

חיפשה והתייגעה במשך חודשים למצוא משפט שיסכם אותה. ושלא יהיה מ'אשת חיל'. היתה יושבת על כיסא הטיפול עם יד אחת מחוברת לאינפוזיה ולתרופות וביד השניה ניסתה לעלעל בספרי חסידות, ציטוטים של הרב קוק, אפילו בדקה בשירים של מאיר אריאל. לבסוף מצאה, אם כי דעתה לא היתה לגמרי שלמה. החליטה להשאיר לילדים כמה אפשרויות לבחור מתוכן. בכל זאת, שיהיה גם משהו מהם.

באחד הימים, כשהרגישה מספיק טוב והבית היה שקט, התיישבה לצייר. אמנם ציור מעולם לא היה תחום חזק אצלה, אבל הרי בסך הכל ביקשה עיצוב פשוט, נקי וצנוע. שלא יהיה מנקר עיניים. לא בולט מדי. אבל כמובן גם לא נחבא אל הכלים, סתמי. חיפשה באינטרנט עיצובים שונים, מה אפשר, מה נמצא בתקציב- זה תלוי כמה יוחאי יחליט להשקיע. רק חסר לי שהוא ירצה להגזים ולהוציא הרבה כסף ונמצא שהוא גם מבזבז מתקציב המשפחה וגם עושה משהו חסר טעם. כאב לה הלב.

לכן היא ציינה מפורשות שעליו להגביל את התקציב, וגם להיצמד לעיצוב שהיא תיכננה, ובבקשה בבקשה לא לנסות להיות יצירתי ולא להגזים. היתה לו נטיה להגזים, לפעמים.

לבסוף התלבטה איך וכיצד להביא לידיעת המשפחה את התכנון שלה. היא לא יכולה היתה לספר להם על כך בזמן הטיפולים, הבנות היו נוזפות בה שהיא מתכננת איך למות במקום להשקיע בריפוי. אבל זה היה מיותר. היא עשתה כל מה שהרופאים אמרו לה, והתייצבה כמו שעון לכל טיפול, אבל למעשה מלכתחילה לא האמינה בסיכויי ההחלמה. החלמה זו תוצאה מפתיעה של מסלול ידוע מראש, החלמה רבת תהפוכות וסימני שאלה. משהו במוצא המוחלט והברור של המוות דיבר אליה יותר. האפשרות להתכונן, לתכנן, לסגור את הפינות ולשלוט בהתפתחות- היה כל כך הרבה יותר מוכר.

כך שממש לפני הסוף היא היתה צריכה לוודא שהתוכנית תגיע לידיעתם בדיוק ברגע המתאים. בדיוק אחרי הלוויה, כאשר הם ישבו אצלה בבית לשבעה, זה יהיה הזמן המתאים. הרי ממילא בבקרים אין אנשים ויש הרבה זמן פנוי והם יוכלו לדבר על זה אז. 

לכן מבעוד מועד היא הרימה טלפון לחברת המצבות שמצאה חן בעיניה, וסגרה עם הבעלים שהיא תשלח לו את העיצוב. כאשר היא הסבירה שהוא יצטרך להביא את התכנון למשפחת האבלים ולא ההיפך הוא טיפה התבלבל, אבל סך הכל קיבל את זה יפה והבטיח לשמור על התוכניות שלה אצלו על השולחן עד שיודיעו לו מבית הקברות שהיא נפטרה. היא גם ביקשה מהמנהל של החבריא- קדישא לוודא שהוא מעדכן את חברת המצבות. הכל הרגיש סגור וברור, אם כי לא הרגישה נוח עם העובדה שהיה עליה לסמוך על האינטליגנציה של אלו השניים, הקברן והמצבן. ליתר ביטחון הכינה מכתב פרידה מיוחאי ורשמה שם שיוודא שהוא פונה לחברת המצבות הספציפית שהיא בחרה. על יוחאי היא סמכה כמעט בביטחון מוחלט, ובוודאי בעניין חשוב שכזה.

המצבן, כפי שקראה לו, אכן היה אדם שאין לסמוך עליו. שנים רבות בתחום שבו הלקוחות הם שוכני עפר, ולעולם אינם מתלוננים, הפכו אותו לשאנן ואפילו יהיר. הוא לעולם לא טרח לרשום תוכניות של מצבה בעצמו. הוא היה מגיש לקרובי הנפטר הדואבים דף נייר, מבקש רישום פשוט, ומניח אותו על השולחן שלו עד לביצוע. כך היה השולחן שלו מלא תמיד בדפי נייר משורטטים ביד רועדת, ועל אף שלעיתים חלו טעויות בהזמנה ושינויים בעיצוב, לרוב השיטה עבדה, ובדרך כלל הלקוחות היו מרוצים, עד כמה שניתן תחת הנסיבות, ואם היו כאלו שהתלוננו הוא היה מסביר להם בפירוט רב כיצד נעשתה הטעות, שהיתה בעצם שלהם, בשרטוט שהיה מרושל מדי או מטושטש מדי או סתם מכוער, ומוותר להם באבירות על דמי הטעות שמן הראוי היה שהוא יגבה. ואומר באבירות לא פחותה שמתוך כבוד לאבלם הוא מוכן לספק להם מצבה יפה יותר באותו המחיר ממש. ומספק להם את אותה המצבה גופא.

כאשר שמע את בקשתה יוצאת הדופן של תרצה מרמלשטיין, תמה ותהה למספר רגעים אבל היה נכון ומזומן לקבל הזמנה חדשה. כאשר תרצה שלחה לו במייל את ההזמנה שהיא ציירה, הוא הדפיס אותו בו ברגע והניח על שולחנו, תוך שהוא מאשר לה שההזמנה אכן נמצאת על שולחנו ממש אל מול עיניו ואין לה מה לחשוש כי המצבה תצא בדיוק כפי שתיכננה. בוודאי, הוא גם יודיע לבני המשפחה. בוודאי, ללא עלות נוספת ותוך שמירה על קשר הדוק עם הקברן והכל ילך חלק, גברת, אין לך מה לדאוג.

הוא, בכל אופן, בוודאי לא דאג, ושכח מתרצה מרמלשטיין ומהחולי שפגע בה ומהתוכניות שלה מיד אחרי ששוחח איתה. וההזמנה ישבה לה על שולחנו ומהר מאד נדחקה תחת הזמנות חדשות, דחופות, של נפטרים שהקדימו את תרצה, ותרצה התעכבה והתעכבה ונותרה בחיים והזמנתה נדחקה אל שולי שוליו של השולחן העצום והמבולגן תמיד.

אבל בסוף היא נפטרה, הגברת מרמלשטיין תרצה משכונה ד' בניין 21 כניסה ג' קומה א'. בגיל 96 ובשיבה טובה היא הובאה למנוחות בבית הקברות של העיר, ובמקרה ממש ראה את ההודעה על כך הקברן, שהודיע למצבן, שזכר במעומעם שיש באמתחתו או היכנשהו על שולחנו הזמנה עבור גברת בשם זה. ולמרבה פליאתם של ילדיה (בעלה כבר מזמן לא היה בין החיים), המצבן התקשר להודיע שיש עבורה הזמנה מוכנה, והם שמחו מאד שמישהו חשב על זה מראש, מישהו דובר עברית רהוטה, כי הרי אמא אף פעם לא ממש הצליחה לקלוט את השפה, ואמנם היא היתה אם ורעיה מסורה מאין כמותה ובעבודתה כמתפרה היתה בהחלט קרן אור ומחנכת עבור שאר התופרות, והמשפט שנבחר היה כל כך קולע, כל כך מקסים ומתאים, שהם התפלאו על הנס האחרון שאמא שלהם הצליחה לארגן אחרי כל מה שהיא עברה בחיים. אמנם המצבה היתה קצת יקרה יותר ממה שהם תיכננו, אבל בכל זאת מדובר בניצולת שואה, אשה קשת יום, ויאללה, מגיע לה.

והקברן מחבריא- קדישא הרגיש שהוא עשה את שלו, ושכח, והמצבן מחברת המצבות סימן וי של סיפוק, זרק את ההזמנה לפח ושכח, ורק אז, רק אז, נפטרה בייסורים ובגיל צעיר יחסית הגברת תרצה מרמלשטיין שלנו, שכל כך דאגה והקפידה על כל הפרטים.

ויוחאי היקר, שכל כך דאג בכבוד אשתו וכל כך רצה לשמח אותה, אחרי התלבטויות אין קץ, הזמין בדחילו ורחימו מצבה מפוארת ששוליה זהב בזו הלשון: 'אשת חיל מי ימצא', כאן קבורה אשתי ואמנו היקרה, יהי זכרה ברוך'. והוסיף את דמות דיוקנה, חקוקה באבן, לטובת המבקרים האוהבים.