יושבת לקפה עם האגו

שיחה לא כל כך דמיונית שלי עם האגו שלי, ואיך זה נגמר

אז אני ואגו החמודה שלי יושבים יחד לכתוב ספר. אולי סתם סיפור, אני מתקנת. אפילו קצר.

היא כל הזמן מפריעה לי לכתוב, מתערבת, מנסה בכל דרך להפוך את הכתיבה שלי לסוג של נפנוף בעצמי לקהל הרחב, יהיה מי שיהיה. אז החלטתי להביא אותה לבמה. בואי, אמרתי לה, אם את כל כך חכמה וכל כך חושבת שתצליחי להחביא את הכוונות האגואיסטיות, בואי תנסי להיות על הבמה. כלומר הדף, 'כי כל העולם במה' היא מוסיפה, ואני חושבת שזאת מדי קלישאה והנה כבר מחקתי כמה פעמים והיא לוחצת עלי דווקא לכתוב. כי כל העולם במה והסופרת היא סוג של דף עבור הבמה. זה חסר הגיון, אבל נשמע טוב. אגו אומרת להשאיר, אפילו שזאת שטות.

דברי חופשי, אגונת, תדהימי את העולם ביכולות שלך. פתאום היא בורחת לפינה. "אין לי מה להגיד", היא קוראת מתוך הכרבול שתקף אותה. לא, לא, אני מתעקשת. רוצה לספר סיפור? אז דברי.

אני תוקעת בה מרפק, מגב, מכריחה אותה להזדקף. מתוך חוסר ברירה, אגו נעמדת אבל נראה שמעמדה זו היא כבר מחליטה לתקוף חזרה.

הסיפור שלנו הוא עלי. היא פותחת.

את לא יכולה לכתוב סיפור עליך, זה יהיר ויומרני וחוצמזה פשוט אין מה להגיד. אין עניין לציבור.

יש עניין, היא לוחצת. יש ואני אוכיח לך.

נולדתי מחוץ לבית החולים ואולי מתוך הרגל נשארתי 'מחוץ' במשך שנים ארוכות. אמא שלי אמרה שמיהרתי, אבל קשה לי מאד להאמין שהייתי טיפשה עד כדי כך. ואם מיהרתי- אני מצטערת על אותם רגעים אבודים שיכולתי עוד לבלות ברחם וביזבזתי בצורה פזרנית כל כך.  ועבור מה, למען השם, מיהרתי? 

האם מיהרתי להיות הילדה המנודה והשמנמנה שלא רצו לשחק איתה? המתבגרת המכוערת שאף אחד לא ירק לכיוונה?

אוי נו כואב הלב ממש, אני מצטערת אבל אני חותכת פה. את מי זה מעניין?

אגו מושכת את המקלדת. אותי, אותי זה מעניין. אני רוצה לכתוב עלי ואני רוצה ליילל ואני רוצה לספר לעולם כמה שלא היה לי טוב.

הקהל שמע כבר אלף כמוך, אני מנסה למשוך את המקלדת חזרה.

דלגי קדימה, לעיקר. בלי התבכיינות פשוט תגידי את זה.

בגיל חמש עשרה התאהבתי קשות במדריך שלי מהתנועה ומאותו הרגע ואילך הקדשתי כל תא בנפשי לאהבה הזו.

את רואה שזאת הקלה להגיד את זה כבר?

עוד לא אמרנו כלום. פתאום נהיית לי פחדנית. רצית שזה יהיה עליך, נכון? אז ספרי. ספרי איך עקבת אחריו והתחבאת בצללים. איך בלעת אותו בעיניים בפעולות ושהיית הולכת כל שבוע למרות שבעצם לא היה לך עם מי לדבר. איך הלב כאב, נלחץ עד זוב דם, נצמד לעצם החזה ונהדף שוב ושוב ורק כדי לחלץ חצי מצמוץ לעברך.

תשומת לב בעובי חוט השערה וזה היה מחזיק אותך שבוע שלם, בוהה בלוח בשיעורים, משחזרת שוב ושוב את הרגע הדל שהכיל בתוכו את כל הכמיהה האוקיינוסית שהיתה בך.

ואיך בסוף השנה גילית לגמרי במקרה בשיחה של בנות בכיתה שהוא התחיל לצאת עם המדריכה. והמהלומה, הו המהלומה האיומה כשהתברר שהוא בכלל היה מאוהב כל הזמן הזה במישהי אחרת. ושאת, אגו קטנה ומתוקה שלי, היית לא יותר מצל- צילו של אדם שחלף אי פעם על פניו. 

כאן את שוקעת חזרה לאלמוניות הדוממת שלך. בנקודה זו את מבינה שאף אחד לא רואה אותך, מתבגרת יקרה. עזובה ושכוחה בחדר חשוך.

נו באמת, מה עשית ממני, פולניה? שכוחה בחדר חשוך. נו באמת. עכשיו את זאת שמגזימה. והיא נדחפת קדימה, מרפקים והכל, עכשיו אני מספרת את הסיפור.

כן, נשבר לי הלב בפעם ההיא. והיו גם פעמים אחרות. והייתי צריכה כל פעם לקחת חוט ומחט ולדקור ולתפור הכל מחדש. אבל עשיתי את זה. תפרתי ותיקנתי כמו שרק אני יכולה. בקושי ראו את התפרים, רק מי שממש הסתכל (אף אחד לא הסתכל, הוספתי).

בלי ששמתי לב דברים השתפרו. באמת השתפרו. נהייתי יפה יותר. נהיו לי חברות יותר. הפכתי בעצמי למדריכה. בכיתי הרבה פחות. הלב שלי פעם יותר לאט. מישהו הציץ לעברי באמת. מישהו שלא רציתי, ובכל זאת. 

בסופו של דבר הזמן היה חייב לעבור, הוא תמיד חייב לעבור, גם כשהוא ממש לא רוצה (וכשהייתי בתיכון הוא ממש לא רצה), וסיימתי שם. עברתי למקומות אחרים, הכרתי אנשים אחרים. אספתי חלקיקים של ראיה שראו אותי. 

באחד הימים העזתי להיות אני, פשוט כי לא הרגשתי את הצורך הקבוע להסתיר אותי. אולי בדיוק שכחתי. מישהו ראה אותי. מישהו ראה וחשב שזה נחמד, וטרח לחפש אותי שוב. 

רגע, מה רציתי בכלל לספר? למה טרחתי כל כך לעלות לבמה?

נו, הרי רצית שזה יהיה עליך. רצית שיראו אותך.

נכון, נכון, זה מה שרציתי. רציתי שיראו אותי. הנה אני. מישהו ראה וחשב שזה נחמד וטרח לחפש אותי שוב, ושוב, ולא התייאש עד שראה אותי. עד שהסכמתי להיראות. 

אני רואה שהתמכרת לאור הזרקורים, אני אומרת לה. 

היא מסתכלת עלי ברצינות תהומית. לזה את קוראת התמכרות? היא נוזפת בי. גם ככה כל הדרך את מדגישה שזה לא ממש את אלא רק האגו, ומפזרת התנצלויות. פעם הבאה את יושבת מקדימה ולא עושה שום טריקים, מדברת על עצמך בלי שום עזרה ממני. מבטיחה?

---